גז"ד שניתן למורשע בעבירות גניבה ותקיפה לשם גניבה ישאר על כנו

           המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 2797/05) בגין עבירה של תקיפה לשם גניבה, לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ועבירה של גניבה, לפי סעיפים 383 ו-384 לחוק העונשין.

           לפי הנטען בכתב האישום, ביום 31.3.2005 הגיח המבקש מאחורי תיירת מהולנד ששהתה בתל-אביב (להלן: המתלוננת), ומשך את התיק שנשאה על כתפה. המתלוננת אחזה בתיק והמבקש משך אותו שוב בחוזקה, ובעקבות כך נפלה המתלוננת ונגרמה לה חבלה במרפק ידה בדמות שטף דם.

           ביום 4.10.2006 הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ח' כוחן) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט התבסס בהכרעת דינו על עדותם של שני עדי ראיה - אהובה נאור ובועז אביאני - שרדפו אחרי המבקש לאחר ששמעו את צעקות המתלוננת, ועיכבו אותו עד להגעת המשטרה, ועל הודעתה של המתלוננת שנמסרה במקום. הודעת המתלוננת הוגשה לבית המשפט בהתאם לסעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), מתוקף היותה אמרת חוץ של קרבן אלימות, שכן המתלוננת עזבה את הארץ מבלי שהעידה בבית המשפט. עוד התבסס בית המשפט על דו"חות שנערכו על ידי שני שוטרים שהגיעו לזירת האירוע.

            ביום 20.6.2007 גזר בית המשפט על המבקש עונש של שמונה עשר חודשי מאסר בפועל; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; וקנס בסך 4,000 ש"ח.

           על פסק הדין הנ"ל ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71340/07), בטענו כי לא הוכח כי הוא אכן הגנב ולחילופין כי לא הוכחה עבירת התקיפה.

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: ד' ברלינר - סג"נ,   ז' המר - סג"נ ות' שפירא) דחה את הערעור בקובעו כי אינו מוצא מקום להתערב באמון שרחש בית משפט השלום לעדותם של עדי הראיה. לגבי עבירת התקיפה קבע בית המשפט כי זו נלמדת מהודעתה של המתלוננת, הודעתו של אביאני והתמונות שהוגשו לבית המשפט המראות את תיקה הקרוע של המתלוננת ואת החבלות שנגרמו לה.

           יש לציין כי הגם שבית המשפט המחוזי נחלק בדעותיו לגבי משמעותה של אמרת המתלוננת, הוסכם על כל חברי ההרכב כי הוכחה אשמת המבקש בעבירות שיוחסו לו.

           הגם שבית המשפט המחוזי ראה גם הוא בחומרה את מעשיו של המבקש, התחשב בית המשפט בכך שמדובר במאסרו הראשון, והפחית את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו לארבע עשר חודשים.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה שב המבקש וטוען כי שגה בית המשפט משלא התערב בהרשעתו ומשלא הקל בעונשו, לאור נסיבותיו האישיות. בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

           ביום 26.2.2008 התקיים בפניי דיון בבקשה לעיכוב ביצוע. בהסכמת המשיבה, עוכב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה אחרת והדיון התמקד בבקשה למתן רשות ערעור לגופה.

           לטענת המבקש, נפל פגם בקבלת אמרתה של המתלוננת, שנגבתה בשפה האנגלית אך נרשמה בשפה העברית, ומבלי שנבדקה האפשרות להעידה בפני בית המשפט. משכך טוען המבקש כי לא הוכחה עבירת התקיפה, שכן לא ניתן להסתמך בעניין זה על אמרתה של המתלוננת ולא על עדותו של אביאני, שהעיד כי המתלוננת מסרה לו כי המבקש ניסה לאנוס אותה. עוד טוען המבקש, כי הגנתו נפגעה בשל כך שבית משפט השלום לא אפשר לו להחליף את בא כוחו לשם סיכומיו.

           מנגד טוענת המשיבה כי הבקשה אינה עומדת בקריטריונים הדרושים למתן רשות ערעור, שכן אינה חורגת מעניינו הפרטי של המבקש ולמעשה עוסקת אך ורק בתקיפת הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בפניי, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

           עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור, ומסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. בכל הנוגע להרשעתו של המבקש בעבירת התקיפה, הרי שזו מבוססת כל כולה על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, בהתבסס על העדים שנשמעו בפניו והראיות שהוגשו לו. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)).

           אמנם, ראוי היה כי הודעתה של המתלוננת היתה נרשמת בשפה בה נגבתה, בכדי לנטרל כל ספק שעלול להתעורר ביחס למידת הדיוק שברישומה. משלא נעשה כן, ראוי היה כי המשיבה תביא לכך שהמתלוננת תעיד בפני בית המשפט, בין אם בדרך של מתן עדות מוקדמת, או בדרך אחרת. אלא שלא מצאתי כי בפגמים אלו נגרם עיוות דין למבקש. כפי שמציין בית המשפט המחוזי, אמרתה של המתלוננת לעניין תקיפתה על ידי המבקש אינה עומדת בפני עצמה, ונתמכת גם בעדותו של עד הראייה אביאני, ויותר מכך בראיות חפציות, בדמות התמונות שהוגשו לבית המשפט, המראות את החבלה שנגרמה למתלוננת ואת תיקה הקרוע. בנסיבות אלו, לא מצאתי שהמקרה נכנס לגדרי המקרים החריגים שיצדיקו התערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית.

           בכל הנוגע לבקשתו של המבקש בבית משפט השלום להחליף את בא כוחו, הרי שאמנם על פי הוראת סעיף 18 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, לא יסרב בית המשפט לבקשה להחלפת סניגור, אלא אם ראה שהחילוף מצריך דחייה לא סבירה של המשפט. עם זאת, בעניינו בקשה זו באה רק בשלב הסיכומים, ולא מצאתי בנסיבות הענין כי ייתכן ונגרם למבקש עיוות דין כלשהו בשל הסירוב לבקשתו.

           לבסוף, בכל הנוגע לטענות המבקש כנגד העונש שנגזר עליו, הרי שהלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

           אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.